<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ד</h1>
<h2>דף מח:</h2>
שנינו במסכת גיטין בפרק הניזקין המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע מניח המציאה והולך כדי שלא ישבע אפילו מצא כיס ואמר בעל הכיס [ש]שנים כיסים היו קשורין וא"א שימצא האחד אא"כ נמצא האחר [ה]קשור עמו הרי זה לא ישבע (ע"פ רמב"ם גזלה ואבדה פי"ג ה"כ) כדמסיק בגמרא (נ"א א').
<h2>דף נט:</h2>
שנינו בפרק הניזקין (גיטין נ"ט ב') לרבנן דרבי יוסי, והלכה כמותן שהרי סוגית התלמוד הולכת כדבריהם בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א א'), מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידו אינה יוצאה מידו בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז הי"ב). שנינו (ב"מ י"ב א'—ב') ומפרש לה רבי יוחנן כן, מציאת בנו ובתו הסמוכין על שולחנו אע"פ שהן גדולים ומציאת בתו הקטנה או בתו הנערה אע"פ שאינה סומכת על שולחנו ואפילו היתה מכורה לאמה הרי אלו שלו (ע"פ רמב"ם שם הי"ג) כמו שאומר התלמוד (שם) אי דאיתיה לאב דאבוה הוי. וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו (רמב"ם שם). ומפרש בירושלמי (שם דף ד' א') שמציאת אשתו שלו רבי חגי אומר מפני הקטטה ורבי יוסי אומר שלא תהא מברחת מנכסי בעלה ואומרת מציאה היא התיבון בעדים תהא שלה ומתרץ לא אמרו זה אלא מפני זה. אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו אע"פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים אפילו סמוכין על שולחנו הרי הן שלהן מפני שעבדו ושפחתו אוכלין בשכרן ועוד ראוי לחלק בין בנו הסמוך על שולחנו לאחר הסמוך על שולחנו (שם ותד"ה רבי). והלכה כרבי יוחנן אע"פ שחולק עליו שמואל ומפרש לה בעניין אחר.
<h2>דף עז:</h2>
אמר רבי יוסי בר רבי חנינא (ב"מ י"א א') חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר, במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן, אמר שמואל ועולא ורב אמי, אם היה עומד בצד שדהו ואמר יזכה לי שדי זכה בו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז ה"ח) כמו שאומר במשנה (שם). ורבינו יצחק פירש דבעומד בצד שדהו אפילו לא אמר קנה דאי תקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי כמו שאומר התלמוד בפ"ק דב"מ (י' א') ומה שאומר במשנה (י"א א') היה עומד בתוך שדהו שאינה משתמרת ואמר זכתה לי שדי זכתה לו הוא הדין בלא אמר נמי אלא משום שהיה רוצה לשנות בסיפא בצבי רץ כדרכו דרך שדהו שאפילו אמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שנה ברישא אמר זכתה לי שדי (שם תד"ה זכתה). ומתוך מסקנת ההלכות אשר שם למדנו שלשה חילוקים באינו עומד בצד שדהו שזכייתו שם מטעם שליחות, החילוק הראשון שאם היא חצר המשתמרת קונה (ב)כל דבר חוץ מגט מפני שחוב הוא לה ואין שייך שליחות בעל כרחה ולכך אומר בפרק הזורק (גיטין ע"ז ב') דאף במשתמרת צריך שתהא עומדת בצד חצרה, החילוק השני דחצר שאינה משתמרת אינה קונה (ב)שום דבר חוץ ממתנה דדעת אחרת מקנה לו אבל לא במציאה (י"א ב'), וחצר מהלכת אינו מועיל בכל דבר אפילו למתנה כמו שאומר שם (ב"מ ט' ב') גבי משוך בהמה זו וקני כלים שעליה. אבל בעומד בצד שדהו מועיל בכל דבר אפילו בגט שהוא בעל כרחה (י"א ב'). וכן ארבע אמות של אדם שהוא בצדן הרי אלו קונין לו ואם הגיע[ה] המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה, וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבון המוצאים זה עם זה, במה דברים אמורים בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לו בעלים אבל העומד ברשות הרבים או תוך שדה של חבירו אין ארבע אמות קונות לו ואין קונה [שם] עד שמגיע מציאה לידו (רמב"ם שם וה"ט) כך מפרשין רב פפא ורב אשי (י' ב') מכח משנתינו דמסכת פאה (פ"ד מ"ג) ומכח משנתינו דראה את המציאה (ב"מ י' א'). מסקינן (י' ב') כדברי ריש לקיש ורבי יוחנן משום רבי ינאי, קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות מפני שהחצר של קטנה מידה למדנו[ה] שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה, שנאמר ונתן לה מכל מקום, וכשם שיש לה חצר לעניין גט כך יש לה חצר לעניין מציאה וארבע אמותיו של אדם כחצרו לעניין מציאה, אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך ששלוחו קונה לו כך תקנה לו חצרו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"י), ואף על גב דדרשינן נמי שם ובפרק מרובה (ב"ק ס"ד ב') ובפרק הזורק (גיטין ע"ז א') בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וקרפיפו מניין ת"ל אם המצא תמצא מכל מקום יש לחלק שתמצא בכל מקום שתמצא משמע ואפילו ביד שלוחו, והקטן הואיל ואינו עושה שליח, שהרי בפסחים וגיטין שכתוב שם שליחות איש כתיב בעניין (קידושין מ"ב א' ורש"י ד"ה והא ע"ש), כך אין חצירו ולא ארבע אמות שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
